אני רוצה להראות לך משהו הוא אומר, תגיד לי מה דעתך. אני מסכים ופוקח את העין העצלה שלי. וזה מה שאני רואה:!@$@#%

העלייה של שני הגלגלים הקדמיים על המדרכה, תוך פנייה חדה שמאלה הוא סימן היכר שאנחנו בבית. הגוף מתרומם באוטומט ממצב השכיבה, והיד נשלחת אל עבר ידית הדלת, מחכה לעצירה הסופית. את ההתארנות של השניות האלה קוטע רצף מילים, ואני מזהה את הפאניקה באינטונאציה- "האוטו איננו, גנבו לנו את האוטו". אני מיישיר מבט לתוך החושך, עוקב עם העיינים, שזה עתה נפקחו, אחרי אלומות האור שפנסי האוטו יצרו, מנסה להבין מה אני רואה. אני מבין שאני בסרט רע. התודעה מייד מתעשתת ושולחת מסר חד ומכאיב- זה בטח לא נגמר באוטו, ומנסה להבין מה אני עתיד לראות עוד שנייה בבית. אני משתהה ליד האוטו, מנסה להחליט מה קודם- הילדים באוטו, או שאני נכנס הביתה. לפני שאני מצליח להחליט, שירה כבר מתוך הבית מודיעה בקול מבוהל- פרצו לנו הביתה. עכשיו מגיע שלב הסיור הראשוני והמאוד דרוך בבית, מנסים להבין את גודל הפצצה. העיניים מזהות ראשון את החלונות הפתוחים והרשת הקרועה. קרלה, כלבת השנאוצר הננסי, ראתה הכול המסכנה. בטח כשכשה בזנב כשראתה אורחים עם כפפות מפתיעים אותה מהחלון. הlcd בסלון פינה מקום לחלל לבן וגדול, שולחן העבודה התרוקן ממחשבים. די צפוי, אבל מה שמתפיע הוא שאני לא רואה בלאגן, לא חפצים על הריצפה, לא ספות חתוכות, ולא כלים מנופצים. זו ניראת עבודה נקייה. חדר השינה שלנו קצת יותר הפוך. הזרוע התלוייה מהקיר ריקה ממסך הטלויזיה. מצלמת הוידאו והסטילס אינם בארון- את הטיולים המתועדים מחופשת הקיץ לא הורדנו למחשב. שיט. גם האייפון והלפטופ אינם. אני מנותק. אחרי שהבנו את התמונה הכללית היתה תחושה באוויר שזה לא ממש נורא. כלומר לאבד אוטו ומכשירים חשמליים בלילה אחד זה נורא, אבל ברור לנו שיכול היה להיות הרבה יותר נורא. עכשיו בפעם הראשונה נכנס הכעס לתמונה. בני זונות. ערבים בני זונות. לגנוב זה כול כך עלוב. להיכנס למישהו הביתה לקחת ולחמוד….והם בטח נוסעים עכשיו מבסוטים מהשלל שבזזו, מעבירים דאחקות עלינו ועל התגובה שלנו ונקרעים מצחוק. בני זונות. עלובים. אני שונא אותם. מתפלל שהם ימותו, עכשיו שימותו.

טוב מזה לא יצמח ואנחנו עוברים להערכת מצב- צריך להתקשר למשטרה, קודם משטרה. ניידת מגיעה תוך זמן קצר. שלושה שוטרים במשמרת שישי בלילה מגיעים. נראה שהם מתורגלים, ולא ממש מתרגשים. אחד מהם מקיף את הבית ומושיט לעברי דיסק און קי. עשו לי טובה הגנבים, חסכו לי עבודת שיחזור של ההרצאות שלי. אבל חוץ מזה אין כלום. שוטר אחר ממלא עם אישתי את דוח הפריצה, מסביר שאין מה לעשות, ושמחר יבוא המז"פ לקחת טביעות אצבעות, אז שלא ניגע בכלום.

שירה נחרצת לזרוק את כול הבגדים שבחדר שלנו למכונת הכביסה, יחד עם המצעים. מבחינתה אנסו לה את הבית. כשהיא התחילה לשטוף את הריצפה כבר היתה השעה אחרי אחת לפנות בוקר. אז הבנתי שפריצה זה ממש לא רק עניין פיזי, אלא היא עניין רגשי והיא חודרת לגוף ולנשמה. שירה רצתה למחוק את נוכחותם של הפורצים, ולטהר את קודש הקודשים שלה מהטמאים ומטומאתם. למרות שנכנסים למיטה אני מבין שאין סיכוי בעולם להירדם. מוח קודח ממחשבות זה לא מתכון לשינה. שלוש פעמים במהלך הלילה עשיתי סיורים בין החדרים, לוודא שהילדים בסדר. התרנגול בחצר הקדים לקרקר. וגם הוא זוכה ממני לקללה עסיסית. רק שלפחות הוא מקרקר לי בפנים. לא בורח ולא מתחבא.

לקטנים, שהיו הראשונים להתעורר בבוקר, היה צריך להסביר איפה הטלויזיה, כששאלו בהפתעה גמורה ובתמימות אופיינית לילדים. "אנשים רעים נכנסו ולקחו לנו אותה" הסברתי עם חיוך. מדהים ההבדל בין התגובה של הקטנים לרז בן ה11. ההבנה שלו את המקרה התבטאה בפחד גדול ובבכי. הגנבים ב101 דלמטיים היו מצחיקים ושלומיאליים, הפושעים בסרטים נתפסים, ואם לא אז גם הוא יודע שזה רק סרט. אבל, הגנבים שלנו היו אמיתיים. התוצאות מוחשיות וכול זה קורה לו. אנחנו מבינים שהארוע הזה ילווה אותנו תקופת מה. חושך ולילה תהיה קומבינציה רגשית חדשה בשבילו. לתחושת הפחד הקמאי מהלילה, יצטרף חשש אמיתי ומבוסס.

בשבת החיים חזרו למסלולם, עם הרבה ים, ועם הרבה פחות טלויזיה. הנה נחמה קטנה להתעטף בה. רשימת המטלות ארוכה למחר ורובה לא שיגרתי. חברת ביטוח, אוטו חלופי, איש מיגון, טלפון חלופי, וכול אלה ייקחו את הזמן. זה לא ייגמר ב5 דקות. איזה זין. שכול הצרות שלנו יגמרו בכסף, אני אומר בטון שקול ובוגר, ולא ממש מאמין בזה עד הסוף, לכול החברים והמתקשרים שהביעו הזדהות, ואיכשהו מעדיף שהנזק ידלג מעליי.

אבל שירה, שיכולה היתה לאבד כמה דברים שמאוד חשובים ויקרים לה, אמרה והתכוונה- זו הייתה רק אזהרה ואני מרוצה מהתוצאות האלה. כן, גם היא צודקת.

ואני, בסך הכול רציתי שישי שגרתי. מי אמר ששיגרה זה רע.

כמה מהתגובות באתר:

1. א – אוהל, ב – אוהל, ג – גם כן אוהל…, גם אני רוצה בית!!!!
2. גם אני שמתי אוהל וירטואלי! אנחנו 5 נפשות בבית שכור וגם לא מצליחים לחסוך ולא להיות מאוזנים כלכלית.
3. אם אין בית אין מדינה
4. גם ביישוב של עשירים קשה לגמור את החודש……..
5. אז מה… זורמים? לאוהל שלי או לשלך?
   
6. מה כבר ביקשנו? להתפרנס ולחיות בכבוד!!!

   

הרעיון בבסיס הקמפיין הוא לאפשר לכול אדם להקים אוהל וירטואלי על גבי מפה, בכל מקום בארץ, ולהביע את המחאה שלו באופן אישי וחברתי. לשם כך הוקם אתר תחת הדומיין www.tentent.co.il (תן אוהל) ובאמצעות הטכנולוגיה של פייסבוק וגוגל מפות שהוטמעה בו מתאפשרת שיתופיות והעברת מסרים בין הגולשים.

לצד הקמפיין יוצב מסך דיגיטלי בשדרות רוטשילד ויציף את המסרים של הגולשים מאתר הפעילות ישירות אל המסך. בנוסף פוסטרים עם קוד לסריקה בטלפונים סלולרים חכמים יתלו על גבי העצים בשדרת רוטשילד, ויזמינו את הציבור להצטרף למהלך הקמת האוהלים הוירטואליים.

המשפט המוביל של הקמפיין "במאבק על הבית אפשר להשפיע גם מהבית". הקמפיין יעלה בכול האתרים הגדולים בישראל בהתנדבות: ynet, וואלה, דה מרקר, עכבר העיר, הארץ, winwin, מאקו, יד 2

הפעילות בזירה הדיגיטלית אינו מחליף את הירידה אל השטח, אבל היא בהחלט חורשת וזורעת את הקרקע לשינויים חברתיים ומהפיכות בעולם החדש. אני שמח על הזכות לקחת חלק בתהליך הזה, ובהעצמת הקול החברתי במימד הוירטואלי.

אז קדימה, תקימו אוהל

אפרופו מרום שנותי הנה אפליקציה שהשאירה אותי בפה פעור. AgingBooth שבניגוד לחברותיה בתחום לא מצאתי בה דופי ואפילו התוצאה השאירה אותי לעצור רגע ולחשוב על העתיד.

האפליקציה דוגמת תמונה שלך ובשני וישים יוצרת תמונה מופלאה שלך לעת זקנה. נסו

איתי אלון שמח בן 60

איתי אלון מדוכדך בן 60

איתי אלון זועף בן 60

AgingBooth

אבל אני מוצא את עצמי משועמם. כשמסביבי הכל! פשוט מדגדג לי שאין לחץ, שהמוח לא נאלץ לחשוב שעות נוספות, במקום כזה שיש רק 24 שעות ביממה שאפשר לנצל. אני נמצא במקום שלא דורש ממני כלום אבל נתון להיסטריה היומיומית שיש לי. מחפש את הדבר הבא לעשות. יש לי קוצים בתחת. חסר מנוחה.

אני שם את הראש על האדמה בחוץ בוהה בשמיים למעלה ונושם את כל הלחץ בחול. רק אז אני יכול להכריז על עצמי משוחרר לחיים שסביבי. פותח את ערכת הקפה שלי, מוזג כוס מים לפינג'אן, מקשיב ללחץ הגז שנפתח וללהבה ששורפת את האוויר, המים רותחים. הקפה מוכן. יש זמן. המון זמן. נושף נשיפה ארוכה מאוד, מחזיק את הקפה האסלי שהבאתי איתי מיפו, לוגם בקטנה ומחייך. חיוך של מישהו שהצליח לחיות עוד רגע.

אנחנו אומנם מורידים מאיתנו את המשקל העודף של תל אביב, אבל לא נפטרים לעת עתה מכלום. כלומר אנחנו נפטרים מהבלוקים, מהרעש של קו 27, מהקלות הבלתי נסבלת של הביזבוזים, אבל לא נפרדים מדר. מוסרי, רופא הילדים המסור ולא מאילנה הפקידה המתחשבת בבנק.

במידה רבה גם תל אביב היא הרגל רע, בטח שלוקחים אותה לריאות 43 שנה ברציפות, ברצינות ובאינטנסיביות האופיינית שלי. איכשהו כיווצתי את מהלך כול החיים שלי  לכ-5 קילומטרים ריבועיים- משיכון דן בצפון מזרח העיר, שכונת ילדותי, ועד רמת אביב שבמערב. נתקעתי. מודה. היה לי טוב. היה לי נוח. אהבתי את הקונספט. אף פעם לא חיפשתי וגם לא מצאתי סיבה לערוק, כמו חברים אחרים שלי: אחד הקים משפחה בקנדה, השני נע בין אוסטרליה לישראל, אחר עשה קדנציה ארוכה בהונג קונג, וכאלה שזזו למושבים באיזור חיוג 09. מעטים נשארו בעיר הגדולה.

בשנים האחרונות נדמה שהאוויר התדלדל, והמאמץ לנשום הגביר את הדופק שלי. ביקורים אצל חברים מחוץ לעיר הפכו את אופציית הכפר מקוריוז, בשיחות עם המשפחה, לנושא רציני שיכול להיות רלוונטי גם לנו.

הכחשה, תירוצים טובים, וא"כ פחות משכנעים, התחלפו בסקרנות, ומשם הדרך להתנסות די טבעית.

אני מודה שזה הייתי אני עם הדודה לעזוב את העיר. ההצקות שלי הגיעו בגלים. החלפתי מסרים, והכיתי, מחפש את הדרך לגרום לשינוי אצלנו. שלא לפי האינסטינקט הישראלי, לא חיפשתי לנצח תוך כדי הבסת הצד השני, אלא לגרום לצד השני שלי- לאישה ולילדים לנצח גם, באותו מאבק.

מיציתי לגמרי את הקונספט של בתים משותפים, אסיפות ועד בית, ריח של שקיות זבל במעליות וקאקי של כלבים בחצר המשותפת. יחי חלום הבית הפרטי: 2 דקות הליכה מהים, גינה עם עצי פרי, לול עם כמה תרנגולות, כדי שרוני הקטנה תוכל לאסוף ביצים טריות לארוחת הערב, דשא למרות הבצורת , טוש בחצר וזולה לפנים.

תקפצו לבקר. פקקים יש, בעיות חנייה אין.

הגעתי למלון דוד קונטיננטל בבוקר בזמן כי אמרו לא לאחר ומצאתי את עצמי עם אנשים שאני לא מכיר אבל לרובם היה עם מי לדבר ואפילו היו שם חיבוקים, אחרי חיפוש ברשימות מצאתי את אדי  חבר מהמשרד הקודם שעבדתי בו,

אפילו שאני לא סובל את הבן אדם הציני הזה חיבקתי אותו (מה, גם לי יש חברים).

התחרות נמשכה יומיים, ביום הראשון התחלקנו ל-4 חדרים בכל חדר 10 שופטים, העבודות הוקרנו על מסך, כל שופט נתן ציון מ-1 עד 10 לכל עבודה על פי שלושה פרמטרים

1. רעיון-50% מהציון

2. חדשנות-30% מהציון

3. ביצוע-20% מהציון

ככה עברו להם על המסך כ-350 עבודות, מה שהתחיל עם חיוך ואנרגיות הפך למשהו מתיש ומקהה חושים. מזל שהיו פינוקים במלון שחיזקו אותנו. כל 2 חדרים שפטו את אותן עבודות, סך הכל כ-700 עבודות.

ליום השני עלו 60 עבודות נבחרות, ישבנו כל 40 השופטים ב-ח מול מסך ענק  והשיפוט נמשך על פי אותם פרמטרים.

מדי פעם נכנס איזה צלם וצילם אותנו הוא במיוחד התמקד בי (זה בחצי עיגול האדום) וגם את חבר שלי אדי (זה עם הקרחת) אפשר למצוא בפריים.

לסיכום, הדבר הכי טוב שיצא לי מהשיפוט הוא לדעת איך צריך להגיש עבודה:

1. לשטף את השופטים בבריף/ בבעיה לפני הפתרון/הקריאייטיב וממש להוסיף את זה בשקופית על רקע שחור בעיברית ממורכז וברור.

2. חובה שבהצגת הקריאייטיב תיהיה קרינות (או של העבודה עצמה או כהסבר) , צריך להאכיל את השופטים התשושים בכפית.

3. כמה שיותר קצר משאיר את הטעם הטוב(אם היה כזה) ואת האנרגיה להצבעה ,זה אוליי נשמע מצחיק אבל אחרי סרטונים ערוכים מצאתי את עצמי מחליף ומתקן מ-7 ל-5 ואחרי זה שוב ל- 7 תוך כדי דיאלוג פנימי מתיש.

4. אמרו לנו להתעלם מתוצאות הקמפיין אבל מה לעשות אנחנו בני אדם. תכניסו תוצאות בקצרה, משהו כמו "מיליונים נחשפו ובגלל הבולטות והייחודיות של הקמפיין הצטרפו לשרות 20,000 מנויים חדשים" .

5. ההצגה היא של סרטון שפשוט רץ, זאת אומרת שכל "הגנבה" אינטראקטיבית אינה מובנת. את זה אפשר לפתור ע"י הכנסת סמן עכבר גדול לסרט והמחשה של ה"הגנבה"  ברולאובר או בקליק בתוספת סאונד.

טיפ: רוב בתי האוכל ה"שווים" ביפו נראים כאילו לא הייתם אוכלים שם גם אם הייתם נידונים למאסר עולם במעשיהו או לחילופין, לבושים כפפות גומי בעובי 3 מילימטר, אבל זה הקאץ', זה הסוד שמי שמגלה אותו, זוכה להיכנס לעולם של ניחוחות וטעמים שלא מביישים שפים.

את המסעדה הראשונה גיליתי בטעות, כששוחחתי עם אחד השכנים, מנהל בית ספר בעג'אמי שמנהל גם עסק משפחתי עם כל אחיו ונחשו מי מבשל? האמא! למסעדה קוראים מסעדת אבו אלעבד והייחוד שלה הוא אוכל צמחוני (שלא תחשבו שאין שם בשר בן זונה) ממיטב המסורת. חייבים לנסות שם את הכרובית בשום ולימון – מדהימה, נמסה בפה והטעם הדומיננטי של השום והלימון משאירים אתכם רוצים עוד, המוסקה שלהם מעלה ריר עוד לפני שהיא נכנסת לפה שכבות שכבות של תפוח אדמה חציל ובשר כבש אפוי בתנור שעות

מסעדת אבו אלעבד, לא הכי יפה אבל בהחלט הכי טעים

אם אתם חזק בהרדקור תזמינו מנסף שמורכבת מפולקע אורז וצנוברים מעל מצע של מעין פיתה ערבית. מה ללא עוררין פצצה. מגישים אותה אגב רק בימי שישי.

מנה נוספת היא הסינייה בטחינה, בשר כבש טובע בטחינה גולמית, הטעם מפוצץ את הבלוטות לכל עבר.

סינייה בכבש ללקק תאצבעות

בסוף הארוחה תקבלו ממתקים על חשבון הברון ותצאו כשכפתור אחד בג'ינס שלכם פתוח.

אבו אלעבד, רחוב יפת 92, יפו

עד כאן להפעם, מבטיח להמשיך ולעדכן

החשיפה האישית והבוטה עד כדי שעמום לעיתים מכניסה אותנו למסלול של חוסר ספונטניות עם מה שהחיים מביאים לנו מאידך ומפתיעים אותנו ממקום אחר.

דייטים היו נראים אחרת, היית מחכה להכיר, לשאול שאלות, לטרוף את מה שיש לך מול העיניים או להתאכזב, לסגור אישונים ולהמשיך לדבר הבא, לרוץ ולספר לחבר'ה. לזמן, היה מימד אמיתי ולדברים את הזמן שלהם. היום, אנחנו כבר יודעים הכל, ממצים מהר, עוברים ישר למיטה, למה? כי האפליקציה החדשה להתאמה בין המינים אמרה ככה, כי החברים המליצו, כי היא נראית פצצה בתמונה מכיתה י"ב למרות שהיום היא בת 33.

ראיון עבודה היה כזה שכשהמרואיין הגיע, הסתכלת, התבוננת, ניסית להבין מה עומד מאחורי המסיכה אם יש, אשכרה טלפנת לממליצים ביררת, נתת לזה זמן.

בשביל חברים היית צריך לעבוד

לפתוח קבוצה זו היתה משימת שכנוע שדורשת להוציא את הטוב ממך

זה לא רע או טוב זה פשוט אחר, גם כשעברנו קידומת מה80 ל90 היינו צריכים להוציא לחיסול את כל הקיטץ' ולמצוא משהו אחר, ופשוט, להתרגל שככה זה, וככה זה נראה.

האמת, אני חלק מזה, אני חולה על זה, אני חי את זה, מנסה יותר מהכל להבין את השכל שמאחורי זה, את מה שגורם לאנשים להשתתף בטירוף הזה, לחשוף את עצמם, לומר מה שיש להם, מכל מקום, לקבל ביקורת, להשיג חברים…. מי יודע, אולי גם בסוף זה יביא את השלום

הספיקה לי חיפה היפה בה שהיתי כל תקופת לימודיי בויצו. במהלך 4 השנים הללו נסעתי כל בוקר למכללה שנמצאת במושבה הגרמנית, חונה ומתפללת שאזכה לראות את האוטו שלם, או לראות אותו בכלל כשאסיים את היום…

פעמים רבות חזרתי הביתה בלי וישרים או בלי אנטנה… ורק טסה אחת נשארה לי.אבל מה, אין על החומוס שם!

אז זהו, אומרת שלום לחיפה, מצוידת במוטיבציה וברשימת דירות שהודפסה מ"הומלס", יוצאת לדרכי לחפש דירות. אני מוצאת את עצמי מגיעה כל בוקר למשרד מלאה סיפורים וחוויות מהדירות שראיתי במהלך הסופ"ש או הערב. מחפשת דירה עם שותפים או לבד, בסכום סביר, בלי הרבה ציפיות, דירה מתפוררת, אמבטיה שנראית כאילו לא ראתה כלור כל 20 שנותיה, מרפסת רעועה ונוף לארגז של ההומלס ממול, יספיק לי בהחלט.

על כל דירה שראיתי באו עוד הרבה אנשים, היו דירות שראיתי להשכרה לבד, בלי שותפים, שלא היו מביישים את הרחוב הכי עני בהודו- שירותים ומקלחות בחוץ במצב הכי מזוויע שיש! אפילו עובדים זרים יצאו ממנה עם מבט מזועזע בעיניים! במצבים כאלה אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות, לרוב אחרי חילופי מבטים עם השוכרים האחרים שבאו לראות, יוצא שמגניבים חיוכים אחד לשני מבלי שבעל הדירה, שהזוי בעצמו, יראה.

אחת הדירות המהממות שראיתי (יש גם כאלה), היתה מלאה בציורים מופשטים מדהימים! במבט מעמיק פתאום מבינים שכל הצורות הן בעצם איברים אינטמיים של נשים וגברים. לא ארחיב פה בתיאורים אבל זה היה עשוי ממש יפה ואסתטי, בניגוד לאיך שרואים דברים כאלה בחלקים מסויימים בחברה שלנו. השותף מקסים, אך בעלת הבית לא מסכימה להכניס חתולים. כן, יש לי 2 חתולים נספחים, זה מה שקורה כשנפרדים מחבר אחרי 5 וחצי שנים ומקבלים את ה"ילדים"…:).

באתי לדירה בה השם של השותף היה מוכר לי, וגם הוא אמר שהשם שלי מוכר, אח"כ נזכרתי שלא חזרתי אליו אחרי כמה הודעות בפייסבוק… פאדיחות…

בדירה אחרת שהייתי בה, נפתחה לי הדלת על ידי הגירסה הישראלית, הצעירה והמסטולה של אל באנדי. הבחור התיישב כמוהו בספה, גלגל עיניים וענה לשאלות שלי. בחור בן 24, עם כרס מבצבצת מתחת לחולצה הקצרה, מנשנש פיתה עם מבט מעושן.

כמה ימים אחרי הגעתי לאלנבי לדירת פשע, דירת מרתף מפוארת, חדרים קטנים, אבל מה, כל יום שישי עושים מסיבה בסלון, בו יש פלזמה ענקית, בר, ציוד של דיג'י וספות עור מפוארות שהחתולים היו מחריבים בלי שום רחמים.

בינתיים ממשיכה לחפש… מבטיחה לעדכן כשאמצא!:)